פסק-דין בתיק ע"פ 33302-02-11

1.         המערער הורשע בבית-משפט קמא, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית וכן שימוש לרעה בכוח המשרה. שתי העבירות דלעיל יוחסו למערער באישום השני מבין שני האישומים, שכלל כתב האישום שהוגש נגדו לבית המשפט השלום בתל-אביב.

            בית-משפט קמא (כב' השופט ד' בארי) הטיל על המערער, בסופו של ההליך, את העונשים הבאים: מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים, כאשר התנאי יופעל אם יעבור המערער עבירה שמהותה אלימות כלפי גופו של אדם וכן עבירה של שימוש לרעה בסמכות; כמו-כן חוייב המערער לפצות את המתלוננת בסך 1,000 ש"ח. בית-משפט קמא קבע את התאריך שעד אליו יועבר סכום הפיצוי.

            על הכרעת הדין וגזר הדין הערעור בפנינו.

2.         אלה העובדות הרלבנטיות:

            המערער הוא שוטר, ובתקופה הרלבנטית לכתב האישום - שנת 2008 - שירת במשטרת ישראל ביס"מ יפתח.  האישום הראשון בכתב האישום שבפנינו ייחס למערער תקיפה, אותה ביצע ביחד עם שניים נוספים, כלפי מתלונן ביפו. לגבי אישום זה קבע בית-משפט קמא, כי התרשמותו היתה, כי "השוטרים מסרו גירסת אמת באשר להתנגדותו למעצר (של המתלונן) ולכוח הרב שהיה צורך להפעיל נגדו. הגעתי לידי מסקנה, כי קיים ספק ממשי לענין טענותיו על הפעלת אלימות מצד השוטרים לאחר מעצרו. אין בראיות הרפואיות, שאינן חד-משמעיות, כדי להסיר ספק ממשי זה". לפיכך, זיכה בית-משפט קמא את המערער ושני שותפיו לאישום זה מחמת הספק.

בדיעבד, מייחס הסניגור משמעות לזיכוי, כאשר לשיטתו יש לזיכוי מן האישום הראשון השלכה גם לענין קביעותיו של בית-משפט קמא באישום השני, ועל-כך בהמשך.

            באישום השני המערער היה הנאשם היחיד. על-פי הנטען באישום זה, המתלוננת שהינה שוטרת במשטרת קרית-גת, הגיעה עם חברתה למועדון בתל-אביב. בין חברתה של המתלוננת למאבטחי המועדון התפתח ויכוח, שבעקבותיו הוצאה חברתה של המתלוננת אל מחוץ למועדון. בסופו של ענין, בעקבות המולה שנוצרה במקום, הגיע המערער ביחד עם שוטרים נוספים. התפתח דין ודברים בין המערער למתלוננת. על-פי האמור בכתב האישום, הוויכוח המילולי הסתיים בכך שהמערער דחף את המתלוננת והמשיך לכיוון חברתה. בהמשך המערער תפס את המתלוננת, דחף אותה לכיוון הניידת וכתוצאה מכך נפלה המתלוננת ונחבטה בקרקעית הניידת. לאחר-מכן המתלוננת נעצרה ונלקחה לתחנת המשטרה. המתלוננת ניסתה לדבר עם המערער, אלא שהמערער הגיב בגסות, צעק לה כי תסתום את הפה ובהמשך היכה אותה בחוזקה על שתי לחייה. למתלוננת, הכל על-פי הנטען, נגרם לה נקב באוזן ימין, שתי שריטות באיזור עצם הבריח מצד ימין וסימן אדום בגבה. כאמור, ביחס להשתלשלות עניינים זו, הורשע המערער בעבירות שצויינו לעיל.

3.         עיקר ממצאיו של בית משפט קמא:

            בית-משפט קמא נתן אמון בגירסת המתלוננת. בלשונו של בית-משפט קמא: "בחנתי את טענות הסניגור והגעתי לידי מסקנה, כי גירסת המתלוננת הינה גירסת אמת" (פיסקה 31 להכרעת הדין).

            באשר לנושאים בהם לא היתה התאמה מלאה בין דברי המתלוננת לדברי חברותיה, קבע בית משפט קמא: "שוכנעתי, כי חברות המתלוננת לא זכרו פרטים מדוייקים וכי דברי המתלוננת משקפים את מה שהתרחש באותו לילה".

            ממצא נוסף שנקבע על-ידי בית-משפט קמא, שלמתלוננת נגרם אכן נקב בעור התוף וכן פגיעות קלות נוספות כתוצאה מפגיעתו של המערער.

            באשר למערער, קבע בית-משפט קמא, כי דבריו בדו"ח הפעולה שלו, ולפיהם המתלוננת אמרה מיד שתגיש תלונה על סטירות, לא מוצאים חיזוק בשום עדות אחרת. בית-משפט אמנם לא ציין זאת במפורש, אולם מרוח הדברים עולה כי לא האמין למערער, לא בנקודה זו ואף לא בנושאים נוספים.

            המערער טען, בין היתר, כי המתלוננת הפילה אותו בשלב הראשון. גם טענה זו נדחתה על-ידי בית-משפט קמא, אשר קבע "אני מאמין למתלוננת שלא גרמה לנפילתו של הנאשם בשטח".

            על-סמך ממצאי המהימנות, כמפורט לעיל, שאליהן כראייה תומכת התווספה, כאמור, התעודה הרפואית, הרשיע בית-משפט קמא את המערער.

5.         בהודעת הערעור כמו בטיעון בפנינו, מעלה הסניגור את הנקודות הבאות:

(א)        עצם העובדה שבית-משפט קמא זיכה את המערער באישום הראשון, בהסתמך על מצג עובדתי דומה למדי לזה שבאישום השני, צריך היה להביא לכך שהמערער יזוכה גם באישום השני.

            הזיכוי, כך לטענת הסניגור, שקול כנגד מתן אמון בגירסת המערער. ומשהאמין לו בית-משפט קמא באישום הראשון, צריך היה להאמין לו גם באישום השני.

(ב)        בית-משפט קמא לא קבע כל ממצאים לענין החלק הראשון של האירוע, שבו על-פי הנטען הפילה המתלוננת את המערער. בא-כוח המערער מפנה לענין זה לדבריו של אחד מעדי התביעה, העד לוגסי, שאמר בדו"ח הפעולה שנכתב באותו יום, ת/2, כי המתלוננת אכן הפילה את המערער.

(ג)         אין התאמה, כאמור, בין גירסת המתלוננת לבין גירסת חברותיה. במיוחד שם הסניגור את הדגש על-כך, שהחברות, או מי מהן, טענו שלתוקף היו משקפיים, כאשר למערער לא היו משקפיים. חברה אחרת, כך על-פי הנטען, טענה שהתוקף היה החוקר שגבה את הודעתה של המתלוננת, וגם בכך יש משום כירסום במשקל גירסתה של המתלוננת.